על סרטים ושימושם בפסיכולוגיה / יונתן קנסקביץ'

הסרטים היו כאן לפני הטלוויזיה, המחשב והאינטרנט וכנראה שיישארו אתנו עוד זמן רב אחרי.
לסרטים כוח פסיכולוגי רב ועובדה זו לא נעלמה מעיניהם של פסיכולוגים ותיאורטיקנים שונים.
דוגמא נפלאה לסרט מוכר משפיע וידוע לכולנו הוא "החיים יפים" שבו רוברטו בניני מצליח להתמודד עם חרדת השואה והמוות שנופלת על משפחתו בעזרת יצירת עולם דמיוני לו ולבנו.
מעבר לכך שסרט זה דיבר את השואה בשפה אחרת ונתן קול לגישות אחרות שנעלמו מן השטח בעקבות קדושתה של "פרה זו", הוא מלמד ומפיח תקווה לכך שאפשר אחרת גם במצבים הכי קשים.
לסרטים יש כוח השפעה רב והם נותנים יכולת רחבה יותר להביט על תחומים רבים בחיים: דת, השקפות חיים, חרדות, מוות, אהבה, פוליטיקה, זוגיות.
סרטים יכולים להתעסק בנושאים רבים ובוערים לצופה ועם זאת מכיוון שהצופה רק צופה מהצד הוא יכול ליהנות מתחושה של ריחוק מהסיטואציה ועם זאת הזדמנות להתקרב אליה בתוך עצמו, קרי, לעבד אותה על ידי עולם הערכים שלו וכל זאת ללא אצבע שמורה לו מהצד כיצד עליו לעשות זאת.
חופש בחירה זה נותן לו את המרחב להשתנות ע"י עצמו ובעצמו. "זה לגמרי שלו".
עוד יתרון שיש לצפייה בסרטים כדרך לטפל הוא בכך שסרט הוא דבר אוניברסלי ומוכר לכל.
לכן הצפייה בו מאחדת וגורמת מעבר להזדהות עם הגיבורים, להזדהות עם הצופים שעוברים את חווית הצפייה יחד, גורלם משותף וכולם "באותו הסרט".
בנוסף לכך, בזכות העובדה שהמטפל והמטופל רואים את אותו הסרט וחולקים את אותה החוויה נוצרת שותפות ביניהם, דבר שיכול לעזור מאוד במהלך הטיפול, בעיקר בכל מה שקשור לאמון.

השימוש בסרטים ככלי מטפל מורכב משני סוגי טיפול:
1) הצעת הסרטים המתאימים להקרנה בין הפגישות וצפייה בהם במשותף. הצפייה בסרט יכולה ליצור אצל המטופל את היכולת להזדהות עם הפרוטוגוניסט או כל אחת מהדמויות ולשים
את עצמו בנעליו.
2) שימוש בתרגילים של יצירת סרטים על מנת לגרום למטופל לספר את סיפורו דרך הנרטיב הלא מחייב שביצירת סרט עם סיפור שאיננו עליו(אך עם זאת מרבית התסריטים שנכתבים מספרים בסופו של דבר את הסיפור שלנו) זאת הוא יעשה ע"י שימוש בעולם של מטאפורות וסמלים לא מודעים ואינטרפטציות. על ידי כך המטפל יכול להבחין ולבחון את עולמו הפנימי של המטופל וע"י זאת אולי אף להבין דברים שאינם מדוברים במסגרת הטיפול ה"קונבנציונלי".
המטאפורות בסרטים הם חשובות ביותר למהלך הטיפולי.
בסרטים, להבדיל מספרים, למטאפורות יש "פנים"
ואפשר לראות אותם.
השימוש במטאפורות ויזואליות ו"הכרחתו" הלא מודעת של המטופל לבחון גישות אחרות לחיים יכולות לגרום לו להיכנס למצב נפשי רוחני מהר וברור יותר ועל ידי כך אולי אף למצוא בעצמו משמעות לחייו ככאלו שיש בהם עניין וצורך ובעקבות זאת אולי לעזור לו בהתקדמות אל שלב "מטופל" "ומשופר" יותר.
אם לסכם זאת במשפט: ניתן "לחנך" את המטופל מבלי שהוא יידע שהוא עובר חינוך ובכך נמנע שלב האנטגוניזם שקיים בכל מהלך טיפולי, ההוראה היא עקיפה ולא מודעת, עובדה שיוצרת סוג של קבלה מוגברת של המטופל מכיוון שמסקנותיו נוצרות ממחשבותיו ולא מנוהלות ע"י גוף חיצוני.
דוגמאות רלוונטיות לשימוש בצפייה בסרטים כגורם מטפל:
דוגמה יפה נותן סולומון(2001), שמספר על כך שבזמן ילדותו היה צופה בסרטים ומרגיש חי יותר.
עוד דוגמא היא של בוגר מלחמת ויאטנאם בשם פראו. פראו מספר על כך שחווית הצפייה שלו גרמה לו להרגיש טוב יותר ופחות לבד עם הרגשותיו בקשר למלחמה ההיא והוא המליץ על כך למטופלים אחרים.
עוד סיפור מתאים הוא על אישה אשר לא הסתדרה עם אמה וע"י צפייה בסרט על אם ובת היא מצאה דרך לדבר עם אימה ולשפר את מערכת היחסים שלהן.
סרט שהשפיע עליי בתור חייל: במסגרת "הרעלה לפני מבצע", המפקדים היו מקרינים לנו את הסרט "לב אמיץ" של מל גיבסון. ניתן לומר בוודאות שתרומתו הורגשה בשדה הקרב.

הערך הטיפולי של יצירת סרטים:
עוד דרך לטפל היא בעזרת יצירת סרטים כחלק מהמהלך הטיפולי.
אייסנברג שאל שאלה פילוסופית חשובה בנוגע לעניין זה:
"אם היו עושים סרט על חייכם, מה היה שמו של הסרט?".
שאלה זו מצטרפת לשאלות רבות אחרות שצריכות להעסיק אותנו כמטפלים בזמן עשיית סרט טיפולי:
עצם העובדה שלמטופל יש אפשרות לבחור כיצד ייראה הסרט על החיים שלו יוצרת חופש יצירה גדול שעמו באה פתיחות רבה ותחושה של מרחב פנימי לספר את סיפורו בדרך פחות חושפנית מדיבור ישיר. הוא יכול לבחור תקציב, קונספט, לשקף את עצמו לחברה, לבחור שחקן מוביל(שיגלם אותו), אח"כ הוא בוחר צוות ומדמיין היכן הסרט ישודר בסופו של דבר.

כעבור 6 חודשים עליו לכתוב תסריט ולביים אותו על פי אירועים ומערכות היחסים שהמטופל בחר כרלוונטיות וחשובות בחייו ועתידו. מה המטרות המרכזיות שהיה רוצה להגשים בחייו?, על אלו מחסומים היה רוצה להתגבר?.
סרט כזה יכול לתת למטופל כלים אלטרנטיביים כיצד לספר את סיפורו מבלי לגעת בעצבים החשופים של שדיו הפנימיים, למצוא משמעות לחייו ולבחון מה העיקר ומה התפל בחייו.
פעילות זאת נותנת למטפל לראות את הדברים בשקיפות רבה יותר ולשמוע את סיפורו של המטופל בצורה טובה יותר וביתר בהירות, כל זאת ללא האנטגוניזם הטבעי שיש בכל טיפול וחשיפה.

המלצות כיצד לשלב סרטים בתוך טיפול:
1) לזהות מטופלים שאינן מתאימים לטכניקה.
2) ילדים(אלא אם כן זה חלק מפעילות משפחתית).
3) לא לטפל כך באנשים שסובלים ממחלות נפש.
4) הטיפול איננו מתאים לאנשים שחוו טראומות מקבילות לטראומות שישנן בסרט.
5) אין לעשות שימוש בסרטים עם מסרים שליליים שיכולים לתת למטופל להרגיש קשור אליהם או שחס וחלילה נעשתה הקבלה בינו לבינם. עוד הרבה מחקרים נדרשים על מנת להבין יותר את השיטה הטיפולית הזו ועל ידי מחקרים אלו ניתן יהיה לבחון ולדעת יותר כיצד יש לפעול בזמן השימוש בסוג טיפול שכזה.

כיצד ואיך יש להמליץ על הסרטים, כיצד מתבצעת ההתאמה?:
כשחושבים על זה, לסרטים יכולת לחלוש כמעט על כל התחומים בחיינו: נשים, גברים, משפחה, זוגיות, הורות, מלחמה, שלום, גירושים, שפיות, עבודה, סקס, בריאות, ילדים, אלימות, השראה, זקנה וכדומה. לכן בכוחם להוות מראה למטופלים רבים ומגוונים ובכך ליצור קרקע טיפולית פורה לשלל תחומים.
הצעת הסרטים צריכה להיות תמיד בכפוף לנושא הטיפול ועם התייחסות למצב המטופל.
מבחינת בחירת הסרטים עדיף יהיה להציע סרט אחד ולא לתת כמה אופציות על מנת לשלוט יותר באפקט הרצוי מן הטיפול.
רצוי ואף מומלץ לצפות בסרט לפני הגשתו/הצעתו למטופל הנבחר וכמובן שכדאי לעשות רשימה של סרטים אשר מתאימים לכל נושא ועניין על מנת לייעל את המהלך הטיפולי.
לפני הצפייה יחד עם המטופל יש לבדוק כי המטופל מרוכז ונמצא בסביבת צפייה שבה לא יפריעו לו.
על הצפייה להיות ללא הפסקה מהתחלה ועד הסוף. עם זאת ישנה סברה שאומרת שעל המטופל לעצור את הסרט אם הוא מרגיש שהגיע לתובנה או הבנה מסוימת.
תובנות אלו יש להקליט למטרת שילובם בטיפולים/ מטופלים עתידיים.

חלק חשוב בהמלצה על הסרטים הוא תדרוך ותחקור כדרך ליצור דיון על הנושא הרלוונטי. שיתוף של רגשות ותחושות שעלו תוך כדי הסרט. דיון זה יכול לייצר תועלת עבור מטופלים וטיפולים עתידיים.
יש לדעת כי על המטפל להיות מוכן לכך שהמטופל יתקשה לצפות בסרט או לכך שאולי הסרט לא יהיה לו מובן מספיק. על המטפל להיות מוכן לפתור בעיות אלו. לפני ההמלצה על הסרט אין להמליץ על סרט מבלי להכין/ להזהיר את המטופל על תוכנו.
סרטים מאתגרים את ההדחקה וההכחשה בהם המטופל נמצא בזמן טיפול ויכולים לגרום לו להבין דברים שבשיחה קונבנציונלית
הוא לא יבין.
למרות עליית חשיבותם ויוקרתם של הסרטים בתרבות המערב, ישנם כאלו שאינם מעריכים סרטים כחלק מהשתייכותם התרבותית. ישנן קבוצות אתניות רבות אשר לא מיוצגות לטעמן בסרטים, עובדה שיכולה להקשות על הטיפול בהם.
לדוגמא: אינדיאנים, אשר מוצגים ברוב המקרים בצורה שלילית, במיוחד בסרטים הוליוודים(מערבונים למשל, תקיפת שיירות, קירקוף, ראיתם פעם קלוזאפ של אינדיאני מביע רגש?).
ישנן גם אוכלוסיות שאין ביכולתם להשיג טלוויזיה, כבל או כל מכשיר אלקטרוני, כך שהטיפול איננו זמין לכולם וזאת יש על המטפל לזכור.

דרך הצפייה בסרט המטפל לומד על מחשבותיו ורגשותיו של המטופל ועל ידי כך הוא למד מה יכולותיו של המטופל לעבד או להבין נושאים מסוימים אשר מטופלים או שיש לטפל בהם בעתיד.
+ תוספת שלי: יש להיות מוכן לכך שיתגלו גם נושאים חדשים תוך כדי צפייה ואולי ייפתחו נושאים אחרים שקשורים לעניין שבגינו המטופל נמצא בטיפול.
מכיוון שאין לימודים ספציפיים לתחום ולא נעשו מחקרים רבים בנושא, יש להבין כי אין כאן "מדע מדויק" וסרטים שראית שעבדו אצל מטופל מסוים יכולים לא לעבוד ואפילו להזיק עם מטופל אחר.
יש צורך רב במחקר בתחום, יותר בכל מה שקשור לפיזיולוגיה של הרגש/ נפש.
יכולת זו, לדעת את הפיזיולוגיה של הרגש, תייצר אפשרות להבין טוב יותר איזה סרט להקרין למטופל.
כלומר: פיצוח ההשפעה הקוגניטיבית על המטופל תעזור לנו לקבל תשובה על השאלה:
מה סרט כזה מייצר בגופו של המטופל שסרט אחר איננו מייצר. אם נקבל תשובה לשאלה זו, נדע גם להתאים כל סרט "לגופו" או יותר נכון, ל"טיפולו".
לדוגמא: איך סרט שהגיבור מבקיע בו שער למרות כל הסיכויים בדקה האחרונה, משפיע על דפיקות הלב של המטופל או על קצב נשימותיו.
ישנם שאלות שונות ומשונות עליהן צריך לתת את הדעת לפני שנכנסים לעובי קורתו של תחום "בראשיתי" זה, במיוחד בעקבות העובדה שאין עדיין הסמכה אקדמית לתחום שהינו תחום בלידה ולכן ישנו מקום רב לניסיון וטעייה וישנם השערות אך אין תשובות ברורות וחד משמעיות לשאלות הבאות:
כיצד סרטים מעבירים את מסריהם? איך, מתי וכיצד יש להשתמש בסרטים למטרה טיפולית, במיוחד בכל נושא ההתאמה? מה המחקרים שצריכים להתבצע וכיצד יש ללמד מקצוע זה?

לסיכום- מנק' מבט אישית-סובייקטיבית:
מאז ומעולם סרטים השפיעו עליי מבחינה כזו או אחרת אך יחד עם זאת מעולם לא באמת חשבתי שיש להם כוח טיפולי. נכון שתמיד כשיצאתי מסרט הרגשתי קצת אחרת, אבל עדיין לא חשבתי שבדיוק סיימתי טיפול. בטח לא סינמהתרפיה.
מצחיק לחשוב שהייתי מטפל של עצמי כל השנים הללו, מהפעם הראשונה שראיתי סרט על דינוזאורים יחד עם אבי בתל אביב(שהיה בעצם, המטפל הלא מודע שלי) ועד היום שיצרתי סרט וידאותרפיסטי משלי (הוא נקרא סרט זיכרון והוא בעצם סרט זיכרון שעשיתי לעצמי בעודי בחיים לאחר שחבר שלי נהרג ועשיתי עליו סרט זיכרון).
אולי מה שאני מבין אחרי כתיבת המאמר הוא שלא סתם אנחנו אוהבים סרטים מסוג כזה או אחר ולא אוהבים את כל הסרטים מבלי יוצא מן הכלל. אולי אנחנו בוחרים מבלי לדעת את הסרטים שאנחנו יודעים שיטופלו בנו ויתנו לנו מזור למכאובינו.